נתק משפחתי: מה לעשות כשהילד/ה לא רוצה להיות בקשר
לעתים קרובות הורים שבאים לעבוד על הנתק המשפחתי אומרים לי: הילד/ה שלי לא רוצה לדבר איתי, לא רוצה לראות אותי, או לא רוצה להיות אתי בקשר עמוק או קרוב כמו פעם.
זה קשה להיות בחוסר אונים ובכאבים כל כך גדולים. זה שהילד/ה שלך לא רוצה להיות בקשר איתך כמו פעם, זו חוויה קשה, קשה מאוד.
לפני שאני נכנס לעומק הדברים, אני רוצה להגיד משהו חד וברור: מניסיוני,
זה שהילד/ה שלך לא רוצה להיות בקשר איתך, זה לא אומר שאין לך מה לעשות! זה נכון, גם אם עד עכשיו עשית הכל לתקן את המצב ועשית את כל העבודה הפנימית הנדרשת ממך ושום דבר לא עבד.
אני רוצה להדגיש: זה שהילד שלך אומר לך או מתנהג כאילו שלא רוצה להיות איתך בקשר, עדיין יש לך אפשרות לרפא את הנתק ביניכן/ם.
הכוח לשינוי הקשר עם הילד/ה המנותק/ת נמצא אצלך כהורה, אבל לא איפה שנדמה.
המחשבה שאין מה לעשות לריפוי הקשר כי הילד/ה לא רוצה קשר, או שחייבים ללכת לטיפול ביחד כי אחרת זה לא יעבוד, היא אחת הטעויות השכיחות והכואבות ביותר שגורמות לנתק להעמיק.
מצבים שכיחים בנתק משפחתי
לפעמים הילד לא עונה להודעות, עונה קצרות, או מתנהג בתוקפנות.
יכול להיות שהילדים שלכם אלימים באופן מיוחד ומדברים אליכם מאוד לא יפה. יכול להיות שהילדים שלכם לא נותנים לכם להתקרב אליהם, יכול להיות שיש ביניכם נתק ממשי, או נתק "סמוי" (שמדברים אבל אין עומק בקשר).
רוב ההורים שדיברתי איתם שיש להם נתק משפחתי הרגישו שהם עשו את העבודה הפנימית הנדרשת כדי לרפא את הקשר ,
וכל הבעיה היא שהבן/בת לא רוצים בקשר. הם מגיעים למסקנה: "אני עשיתי את שלי. הבעיה היא שהילד לא רוצה קשר."
לפעמים הורים מתחילים לחשוב: "אם הוא לא רוצה – אז אני צריך לחכות לו, אני צריך/ה לכבד אותו/ה. העיקר שאני משאיר/ה את הדלת פתוחה." לפעמים במצב הזה הורים מנסים לתקשר עם הילד/ה המנותק/ת, ויש להם הצלחה חלקית או חוסר הצלחה.
מה שאולי מנחם אותם זה שהם אומרים לעצמם: " כשילד/ה שלי ירצה, אקבל אותו/אותה בשמחה."
אז מה לעשות כשהילד לא רוצה לחדש את הקשר או להעמיק אותו?
הטעויות הנפוצות
אז בואו נתחיל במה לא כדאי לעשות כדי לרפא את הקשר המנותק עם הילד/ה שלך.
❌ מה לא עובד:
1. "לכבד את הילד" ולא להיות בקשר עד שהוא ירצה
זה נכון, שאם חברה אומרת לכם שהיא לא רוצה להיות בקשר, סיכוי סביר שתכבדו אותה. קרוב לוודאי שתנסו לבדוק במה דברים אמורים, אבל אם היא לא רוצה – היא לא רוצה.
אבל ילד/ה זה לא חבר/ה. ילד/ה זה מעמד מיוחד.
המתנה פסיבית לאורך זמן רק מעמיקה את הנתק ומחזקת אותו.
2. לחכות שהילד יחזור למשפחה כפי שהיה קודם
לפעמים הורים מטפחים את הציפייה שלא לוקחת בחשבון שינוי מהותי: הילד יחזור למשפחה ויהיה "הפי אנד" זה קורה לפעמים, אבל זה נדיר.
כדי שהמשפחה תתאחד באופן בריא וחיובי, צריך שהמשפחה תשתנה במובן העמוק, כלומר ההורים ישתנו, התפקידים המשפחתיים ישתנו, וכל המשפחה תתפתח ותבריא.
שינוי מהותי צריך להתרחש בכדי שהילד יחזור למשפחה – והמשפחה תחזור לילד.
3. "להשאיר את הדלת פתוחה"
שמעתי יותר מידי פעמים שזו הנחיה שההורים קיבלו מטיפול שלא מתמחה בנתקים משפחתיים. הנחיה כזאת היא בעצם נותנת להם "תמיכה" שלא לעשות את העבודה שמתבקשת מהם.
"להשאיר את הדלת פתוחה", בלי לעשות את העבודה המתבקשת מכם כהורים, פירושו להשאיר את הנתק, לחזק אותו ולהעמיק אותו.
4. לקחת אחריות מזויפת
לפעמים ילדים מאשימים את ההורים בכל מיני דברים, שלפעמים נשמעים מופרכים להורים. לפעמים הם גם אומרים, שעד שההורים לא יקחו אחריות על מה שהם עשו, הם לא יהיו איתם בקשר.
בשביל לשמור על הקשר, יש פעמים שהורים מוכנים להגיד שהם לוקחים אחריות על כל מה שהילדים אומרים להם, בין אם זה נכון לדעתם או שלא נכון.
לקחת אחריות מדומה, מהפה לחוץ, בלי לקחת אותה באמת זה מזיק. הילדים יודעים את האמת, ומבינים שלא הבנתם מה קרה וקורה, ולא עשיתם את העבודה שלכן/ם.
5. "אין מה ללכת לטיפול בלי נוכחות של הילד/ה המנותק/ת "
הורים מרגישים שאם הילד לא יבוא לטיפול אז אין טעם לבוא ולעשות עבודת עומק בטיפול. זאת טעות גדולה, אולי הגדולה ביותר.
הילד/ה המנותק/ת יכול/ה לעשות את העבודה שלו בלעדיכם/ן (סיכוי סביר שלא תדעו על כך בשלב הראשון).
לך כהורה, יש הרבה מה לעשות בטיפול אישי או משותף, עם ההורה השני של הילד/ה (אפשר לבוא ביחד או לחוד).
מה כן עובד?
מהניסיון שלי, יש סוג מסוים של עבודה פנימית שמסוגלת לשנות את המצב מהיסוד ולרפא אותו: עבודה שממוקדת בנתק הפנימי – לא רק בסיפור החיצוני.
העבודה המרכזית שכדאי לעשות לכל מי שיש במשפחתו נתק משפחתי היא עבודה על ריפוי מבנה הנתק הפנימי שחי בתוכך.
הכוונה היא לעבוד עם המקומות הקפואים שחיים בתוכנו וגם על המקור שלהם, דפוסים משפחתיים של נתק שעוברים מדור לדור, חלקים בילדות שלא נרפאו, אנרגיות כלואות שממשיכות להחזיק את הנתק ועוד.
כשמתחילים להפשיר את המקומות האלה, ולאפשר להם להתרפא, משהו עמוק משתנה. לא רק בפנים, אלא גם בקשר החיצוני. הרבה פעמים זה קורה בהפתעה, הילד פתאום מרגיש שיש מרחב אחר לפגוש בו את ההורה ונוצר קשר.
על העבודה המדויקת כתבתי בעבר (אפשר לקרוא בפוסטים קודמים או באתר דרך העומק) מי שרוצה מדריך מפורט, או לצפות בסרטון, מוזמן/ת לכתוב לי ואשלח קישורים.
איך לעשות את העבודה בפועל:
1. טיפול או קבוצות תהליכיות ארוכות עדיף עם התמחות, עם מי שמבין/ה ביחסים משפחתיים וגם מבין/ה בעבודה על מיקוד אישי יחד עם הבנה מערכתית.
2. עבודה עם פרטנרים ו/או קורסים קצרים דרך שנותנת "בוסט" לעבודת העומק ועוזרת להפעיל אותה.
3. עבודה פנימית מתוך כל מה שלמדתן/ם מהקורסים ומהטיפולים שהייתם – אתם יכולים להשתמש בטכניקות שאתם מכירים.
שתי נקודות קריטיות שחשוב שלא לפספס:
א. אין צורך לחכות לילד/ה המנותק/ת שירצה להיות בקשר, זאת טעות גדולה. צריך לעשות את העבודה במקביל לזה שאתם מחכים.
ב. גם אם מטפל/ת אמר לכם מילים מהסוג: "להשאיר את הדלת פתוחה", "לאהוב את הילד" עד שיתעשת, "אין לכם מה לעשות באמת עד שהילד לא יסכים",
אל תאמינו לזה. ברוב הגדול של המקרים, זאת לא הדרך המבריאה.
העיקר להבין
עבודת העומק הזאת, לא מכוונת ישירות "לתקן את הקשר", מטרתה להפשיר ולרפא את מבנה הנתק הפנימי, וכשזה קורה – הקשר החיצוני לרוב משתנה במפתיע.
אל תתפתו לתת אנרגיה משמעותית לרמה החיצונית כמו "מי אמר למי ולמה נוצר הנתק" הפתרון לא שם, המריבה החיצונית וההתנהגות החיצונית היא כיסוי למשהו הרבה יותר עמוק שמתרחש.
סיום
זה לא קסם, זה לא מהיר, זה לא בלי כאב והשקעה פנימית. אבל זה אפשרי.
עבדתי עם הורים שהיו משוכנעים שאין יותר מה לעשות ובהמשך הצליחו לחדש קשר, לרפא פצעים, ולעשות את השינוי המשפחתי עם הילד/ה שלהם.
נכון, צריך עבודה פנימית אינטנסיבית לאורך זמן, נחושה וגמישה. אבל זה יעזור.
אל תוותרו.
גם לא צריך להתחיל מייד בטיפול ארוך או קורס אינטנסיבי, אפשר להתחיל בדרך צנועה וקצרה הרבה יותר, העיקר למצוא את דרך העבודה המתאימה.
בקרוב מאוד תיפתח קבוצה תהליכית קצרה (4 מפגשים) לריפוי נתקים משפחתיים שיכולה לתת תנועה חיובית משמעותית לריפוי ולהצביע על הדרך שכדאי לכל אחת ואחד לעשות את העבודה המרפאת שלה/שלו . מי שמעוניין/ת מוזמן/ת לפנות אלי.