לאחרונה הגיע לכותרות הסיפור של ברית כספי, בתו של מתי כספי,
שחשפה בפוסט קצרצר וחכם נתק רגשי עמוק ומורכב מהאב המפורסם שלה.

המקרה עורר סערה ברשתות,

והיו גם תגובות קשות כלפי ברית כספי עצמה.
(כתבתי את דעתי באופן מפורט וחשוב "על נתקים משפחתיים ואחריות לריפוי – מחשבות על מקרה מתי כספי ובתו ברית כספי" )

מתוך אהבה והוקרה למתי כספי,
עלתה במרחב השאלה:
האם לעשות עבורו ועבור משפחתו עבודת קונסטלציה או עבודות מרפאות אחרות?

זה כמובן מעלה את השאלה האתית, הנפשית, העמוקה והגדולה יותר:
האם לעבוד עם סיפור של מישהו ברמה האישית – במיוחד דמות ציבורית – מבלי שהוא נוכח או הסכים לכך?

—

למה דווקא דמויות ציבוריות

נראה ש"דמויות ציבוריות" מעורבות בחיינו האישיים יותר ממה שנדמה.
הן תורמות לנו בדרכן – בעשייה, בנוכחות, בהשראה.
הן משפיעות על חיינו – גם מעבר למה שנראה לעין.

ויש רצון לתת להן בחזרה – אולי לא במודע.
לעשות עבורן עבודה. לרפא.
(אולי כמו שרוצים לרפא הורים?)

אולי הריפוי שלהן מסמל ריפוי קולקטיבי –
אולי גם ריפוי אישי שלנו.

אבל מה הגבול?

מתי נכון לעבוד על דמות ציבורית?

—-

ברט הלינגר – מפתח הקונסטלציה

בשנים הראשונות שלי בקונסטלציה,
הגיעה סיטואציה בה בקונסטלציה הופיע ייצוג שהתברר כברט הלינגר.

עלה שם סיפור שנגע בחייו האישיים –
והשפיע על העבודה שלי עם הקונסטלציה באותה תקופה.

המנחה שראה את הדינמיקה זיהה אותה מיד (הכיר את הביוגרפיה של ברט),
ונפתחה אפשרות להמשיך שם את הריפוי.

ובכל זאת – משהו בי לא היה שלם עם הכיוון הזה.
הרגשתי שלא נוח לי לגעת בחיים האישיים של הלינגר, אפילו לא ברמה הסימבולית.

בחרנו להמשיך לכיוון אחר, שהתברר כמדויק ומרפא.

כך למדתי שוב:
גם לייצוג סימבולי – יש גבול אתי שראוי לכבד.

—

רודולף שטיינר – אבי גישת האנתרופוסופיה

שטיינר עלה לא פעם בעבודות קונסטלציה –
בעיקר כשעסקנו בבתי ספר או אנשים שחיים בתוך השיטה שלו.

פעם אחת השתתפתי בקונסטלציה שהגיעה באופן מפתיע לסיפור האישי שלו.
שבועיים אחר כך – שוב הוא עלה בתהליך אחר.

זה חזר עוד ועוד – לא במקרה.

אולי כי יש כאן השפעה על אנשים רבים.
אולי כי היה גם מרחק – של זמן, של זהות, של הקשר.
(לי אין קשר אישי ישיר לשטיינר או לאנתרופוסופיה)

במקרה הזה – הרגשתי שאפשר לעבוד עם ההשפעה, עם המרחב.
אבל גם כאן – נשמר בי הספק, ההקשבה, ההבחנה:

כל מקרה לגופו.

—

גליה עוז – הבת של עמוס עוז

כשהספר "דבר שמתחפש לאהבה" יצא –
הרבה אנשים נפגשו בו באופן עמוק ומטלטל.

זה סיפור קשה, חשוב, אמיץ.
על כאב משפחתי, על התעללות רגשית, על נתק.

גם כאן – עלתה בקשה מהשדה:
האם אפשר או נכון לעשות עבודת קונסטלציה עם הסיפור הזה?

בחרתי שלא.

הרגשתי שצריך לכבד את המסמך הזה כסיפור אמנותי, אישי,
ולא כחומר לעבודה ישירה.

בעיניי – זה ספר חובה.
אבל הוא לא הזמנה לעבודה על המשפחה הזאת.

—

ומה לגבי דמויות שעדיין חיות?

המקרה של ברית ומתי כספי ממחיש את המורכבות:
הבת מדברת. האב שותק.
הציבור מגיב – בהזדהות, בצדקנות, בהתנגדות.

אנחנו, העוסקים בריפוי – קולקטיבי ואישי –
מקבלים לא פעם בקשות לעבודה שקשורה לדמויות ציבוריות.

וזה מעלה את השאלה: איפה הגבול?

הבחירה האישית שלי:
לעבוד עם מי שמולי. עם מה שחי בו.
לא "על" מישהו אחר – גם לא אם הוא מפורסם.

רק אם משהו עולה מהשדה, בצורה אותנטית,
ורק אחרי הקשבה עמוקה – לעצמי, למרחב, לשדה,
אני עשוי להיכנס למרחב כזה.

אין לי כללים ברורים.
אבל יש לי כמה שאלות מנחות:

• האם יש הסכמה – אפילו פנימית – מהשדה?
• האם הבקשה באה מבפנים – ולא רק "על מישהו אחר"?
• האם העבודה נעשית לשם ריפוי – או לשם דרמה?
• האם חלק בי מרגיש שהגבול מיטשטש?

לפעמים העבודה שאנחנו רוצים לעשות על מישהו אחר –
היא בעצם קריאה לריפוי בתוכנו.

—

על עבודה עם נתקים, יחסים משובשים, נידוי, אפליה

בקבוצה התהליכית שתיפתח בעוד כמה שבועות,
אנחנו עובדים עם מה שחי בתוכנו.

גם אם זה כאב שנוגע באימא, אבא, אח או בן.

העבודה היא אתית. מדויקת.
כזאת שמכבדת את כולם – גם את מי שלא נוכח,

אבל חי בתוכנו.