כשילדים מאשימים את ההורים – כיווני עבודה להורים – חלק א

הורה יושב במרכז מבוך קטן, מבודד ומכונס בעצמו, משדר תחושת בדידות וחוסר אונים. קירות נמוכים של המבוך יוצרים שבילים מסועפים, שחלקם מובילים למבוי סתום. ברקע נראות דמויות מטושטשות של בני משפחה, חלקם עומדים יחד בקבוצות, אחרים הולכים בכיוונים שונים. התאורה חמימה עם גווני זהב וכתום, מוסיפה תחושה חיה אך גם טעונה רגשית, ומדגישה את הפער בין ההורה הבודד לבין הסביבה הדינמית שסביבו. התמונה מסמלת את המורכבות של מערכות יחסים משפחתיות, ניתוק רגשי, ואת הניסיון למצוא חיבור מחדש.

כשילדים מאשימים את ההורים
כיווני עבודה להורים

נתיב התפתחותי להתמודדות עם האשמות
על פגיעה מינית ו/או התעללות

כאשר ילד או ילדה בוגרים מאשימים את אחד ההורים בפגיעה קשה מהעבר – התעללות או פגיעה מינית בילדותם – משפחות מוצאות את עצמן במשבר עמוק. האשמות אלו יוצרות סערה במערכת המשפחתית וברוב המקרים מובילות לנתק כואב וממושך.

מאמר זה פונה להורים ובני משפחה המתמודדים עם מצב מורכב זה.
לעיתים קרובות, התגובות של ההורים במצבים כאלה כוללות חוסר אונים, הכחשה, או התבצרות בעמדות. לא מעט הורים מוצאים את עצמם בעמדת המתנה פאסיבית, הממתינה לשינוי מצד הילד/ה, הדבר יכול להתבטא במחשבות מהסוג "עד שהילד/ה יתפכח/תתפכח" או "יצא לו/ה הג'וק מהראש".

במקום להמתין או להכחיש, המאמר מציע נתיב שונה – עבודת עומק פנימית אקטיבית שמזמינה את ההורים לקחת יוזמה פנימית, שתעזור למצב להשתנות לטובה.

מטרות המאמר

מטרת המאמר אינה לקבוע האם הטענות והזיכרונות נכונים במובן ההיסטורי-עובדתי, אלא להציע להורים ולאחים/אחיות דרך של עבודה פנימית שתוביל לריפוי אישי ומשפחתי ותאפשר להתקדם מעבר לקיפאון ולנתק.

בחלק הראשון של המאמר אתאר דינמיקה אפשרית אחת של נתק משפחתי סביב האשמות על פגיעה. חשוב להדגיש שלכל משפחה יש את הדרך הייחודית שלה להתמודד עם מצב מורכב זה, אך התבנית שאתאר יכולה לשפוך אור על התהליכים שמתרחשים במקרים רבים.

בחלק השני של המאמר אתייחס להאשמות של הילד/ה מזווית אחרת. אציע אפשרויות נוספות, מעבר למובן מאליו, להבנת המקור של האשמות אלה. ובעיקר – אציע דרכים לעבודה פנימית משמעותית של ההורים, כאלטרנטיבה להמתנה הפסיבית עד שהילד/ה "יחזור למוטב". דרך זו מאפשרת להורים לא רק להתמודד עם הקושי, אלא גם לבנות קשרים חדשים ובריאים יותר עם ילדיהם, משפחתם, והחשוב ביותר עם עצמם.

חלק א':
דינמיקה אפשרית של נתק משפחתי סביב האשמות על פגיעה

לעתים, משפחות מוצאות את עצמן במשבר עמוק כאשר ילד או ילדה בוגרים מאשימים את אחד ההורים בפגיעה קשה מהעבר. אני מתכוון על האשמות מהסוג של פגיעה מינית או התעללות מהילדות – האשמות שיוצרות סערה במערכת המשפחתית כולה.

במקרים כאלה, התגובות במשפחה מגוונות ומורכבות: ההורה המואשם בדרך כלל אינו זוכר ו/או מכחיש את הדברים מכל וכל. ההורה השני ושאר בני המשפחה עשויים להגיב בדרכים שונות – חלקם מכחישים לחלוטין, אחרים אולי מכירים בכך שהיו דברים אבל ממתנים מחומרתם ("היה משהו אבל לא ברמה כזאת"), וחלקם נותרים מבולבלים ולא בטוחים.

המלכוד הרגשי במשפחה

זהו מצב מורכב ומכאיב במיוחד, שיוצר לעתים קרובות קרע עמוק במשפחה. מצד אחד עומד הילד/ה עם זיכרונות וחוויות שעבורו/ה הם אמיתיים לחלוטין, חוויות שמעצבות את עולמו/ה ואת יחסיו/ה עם המשפחה. מהצד השני נמצא ההורה שאינו מזהה את הדברים, ולעתים קרובות חש שמאשימים אותו לשווא. בצד של ההורה נמצאים, לא פעם, גם ההורה השני והאחים, שבדרכם השונות מצדדים בו.

התהום שנפערת בין הצדדים הולכת ומעמיקה עם הזמן, כשכל צד מחזיק בחוזקה באמת שלו, וכשכל ניסיון לגשר נתקל בקושי גדול.

דינמיקה אפשרית של משבר משפחתי

לפעמים מדובר בתהליך הדרגתי. הילד/ה מתחיל/ה להבין מה שעשו לו (או מה שהוא מדמיין שעשו לו – ראו התייחסות בהמשך). מתחילה התרחקות מהמשפחה.

בשלב מסוים, עולים רמזים מצד הילד/ה שמשהו קרה ואז הדברים מתחילים לעלות במילים ברורות יותר.

זהו מסלול אפשרי אחד. לפעמים עבור ההורים האשמה מגיעה בבת אחת, מבחינתם בלי הודעה מוקדמת, למשל בשיחה שבה הילד/ה מביע/ה את הדברים באופן ישיר וברור כלפי ההורה שהוא מרגיש שפגע בו או כלפי אחרים במשפחה.

ההורים, לעתים מנסים להבין מה הילד/ה אומר. ובהמשך כשחומרת הדברים מתבהרת יש כעס, בלבול והכחשה.

כשההורים מתחילים להבין את חומרת ההאשמות, ההכחשה מתחזקת. ביטויים מהסוג "זה לא יכול להיות", "זה לא קרה", "את/ה בטח מבולבל/ת", "מי הכניס לך את הג'וק הזה לראש" הם שכיחים בסיטואציה הזו.

משפטים כאלה רק מעמיקים את הקרע. הילד/ה רוצה שההורה ייקח אחריות, רוצה שההורה השני יגבה אותו/ה, רוצה שהמשפחה תתמוך בו/בה – אבל לעתים קרובות זה לא מה שקורה.

התפתחות המשבר המשפחתי

לעתים הילד/ה פונה לטיפול, לפעמים הוא/היא כבר נמצא/ת בטיפול והדברים עלו שם. מטבע הדברים, רוב המטפלים תומכים בחווית המטופלים שלהם ומתייחסים למה שעולה כאמת-פנימית משמעותית. (גישה זו, עשויה להיתפס על ידי ההורים כבעייתית ואף מזיקה – ראו בהמשך טענה נפוצה של ההורים שמישהו השתיל זכרונות לילד/ה שלהם/ן).

ככל שההכחשה של ההורים גדלה, גוברת הדרישה של הילד/ה שיעמדו לצידו/ה – שההורה השני יעמוד לצידו/ה, שהאחים/ות יתמכו בו/ה. מנגד, שאר בני המשפחה מוצאים את עצמם בדילמה קשה של נאמנות, ולרוב בוחרים להתייצב לצד ההורים – הדמויות הסמכותיות והמשמעותיות במשפחה. הגישה הרווחת בקרבם היא שהילד/ה או האח/ות שלהם מדבר/ת שטויות, שהדברים לא התרחשו כלל, או שלא היו חמורים כפי שהוא/היא מתאר/ת.

מצד ההורים, האשמות אלו מעוררות תחושות קשות של מבוכה ואיום. עבורם, משמעות קבלת ההאשמות כנכונות, היא לעתים קרובות פירוק המשפחה (למשל שהאם תתגרש מהאב). כמו שרמזתי קודם, לפעמים החוויה שלהם היא ש'מישהו לקח להם את הילד/ה' – ואכן, הילד/ה שעד עכשיו מילא/ה תפקיד משפחתי מסוים נילקח/ה מהם, יוצא/ת מתפקידו/ה המשפחתי הקודם במהלך התהליך הזה.

כיום, זה לא נדיר למצוא שגם ההורים פונים לעזרה מקצועית. לעתים העזרה הזאת, במיוחד אם היא מגיעה עם אג'נדה מסוימת, מציעה להורים הסברים חלופיים שתומכים בגישה שלהם – אולי הטיפול שהילד/ה הולך/ת אליו אינו מתאים, אולי מדובר בזיכרונות שגויים, או אפילו ברשלנות מקצועית של המטפל/ת של הילד/ה (למשל תופעה של 'השתלת זיכרונות').

כך קורה שהתהליך מתפתח, כל צד מתבצר בעמדתו, מחוזק, לעתים, על ידי התמיכה המקצועית שהוא מקבל, והפער בין הצדדים רק הולך וגדל.

לכל משפחה יש את הדינמיקה שלה – התוצאה דומה – נתק שהולך וגדל

עד כה תיארתי סוג מסוים של דינמיקה משפחתית, כזו שמתפתחת כאשר ילד/ה מאשים/ה את אחד ההורים (ולעתים את שניהם) בפגיעה קשה מהעבר.
יחד עם זאת, כפי שכתב טולסטוי "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה". כך גם כאן – לכל משפחה שחווה משבר כזה יש את הדינמיקה הייחודית שלה, את הדרך שבה היא מתמודדת עם הסיטואציה הקשה הזאת.

עם זאת, התוצאה השכיחה של הדינמיקת השונות אלה היא התפתחות של נתק משמעותי:

הילד/ה מצידו, אינו יכול להמשיך בקשר כל עוד אין הכרה, ולו חלקית, בחוויה שלו ובמה שהוא טוען שעבר. עבורו, חזרה לתפקיד הקודם במשפחה אינה אפשרית – היא תהיה כמו מחיקה של האמת הפנימית שלו.

מנגד, ההורים, ולעתים האחים/אחיות, מוצאים את עצמם בעמדה של המתנה פסיבית, מחכים שמשהו ישתנה – שהילד/ה או האח/ות 'יתחרט', ש'יחזור למוטב', ש'יצא לו/ה הג'וק מהראש'.

עמדה זו של המתנה, שמגיעה לעתים מתוך תחושת חוסר אונים או בלבול, עשויה להפוך את הנתק למציאות יציבה שהמשפחה לומדת לחיות איתה.

ההורים אינם מרגישים שיש להם יכולת אמיתית לפעול או לשנות, במיוחד כשהם בטוחים שהדברים שבהם הם מואשמים כלל לא

בחלק הבא, אדון במה שהורים יכולים לעשות במקום להישאר בעמדה הפסיבית.

אציג זוויות חדשות להבנת האשמות של הילדים כלפי ההורים, ואשים דגש על השאלה איזו עבודה פנימית ההורים יכולים לעשות בתוך המורכבות הזו.
המטרה היא להראות כיצד ניתן למצוא נתיבים שיאפשרו לחולל שינוי חיובי במצב זה שנראה כחסר מוצא.