על הקשבה רגשית גופנית בזום בדרך העומק – טל שני

על הקשבה רגשית גופנית בזום בדרך העומק

טל שני

בשנה האחרונה, כמו רבים מאיתנו, אני מבלה בין השאר מול המחשב והזום, בהנחיה של שיעורים, מפגשים, טיפולים.


באחת הפעמים מצאתי את עצמי מתמודדת עם ניתוקים חוזרים ונשנים של האינטרנט באמצע הנחיית מפגש. סיטואציה שיצרה הרגשה מלחיצה שעלי להחזיק מרחב, תוך כדי שהיכולת שלי להקשיב ולהיות שם תלויה במשהו טכני, שלא תמיד יש לי שליטה עליו. במפגשים אחרים, הופיעו ברקע קולות שונים, או שהוידאו של משתתף מסוים כבה או השתבש.


אז איך אפשר להפוך את מצבי הזום האלה שנקרים בדרכי, לחלק משמעותי ואינטגרלי מתוך תהליך ההנחיה והטיפול?


הקשבה רגשית-גופנית היא רבת רבדים. היא מבוססת על תשומת לב מעודנת לתחושות הגוף הנוכחות ברגע ההווה, ומעבר לכך – למחשבות, רגשות, דימויים, וזכרונות שעולים בנו תוך כדי החוויה. זוהי הקשבה לאופן המסוים בו כל המרכיבים האלה יחדיו מבטאים רגשות ויוצרים משמעות.


כשאני עובדת בדרכים המבוססות על הקשבה רגשית-גופנית, זה אתגר גדול לתקשר בפורמט שבו התלמידים, המונחים והמטופלים אינם נוכחים איתי פיזית באותו מקום, אלא נשקפים מבעד לריבועי הזום.


באופן מעט מעורר פליאה, נראה לי שטיפול, הנחיה והוראה דרך הזום, מבקשים ממני דווקא להעמיק עוד ועוד את החיבור לגוף, וספציפית את ה- embodiment – הדרך בה החוויה מתגלמת בגוף.


ההקשבה לגוף הופכת למשאב חיוני יותר מתמיד, כאשר האותות שהגוף שלי ושל האחר משדרים עוברים דרך המרחק הפיזי הגדול והמסך, מסוננים דרכם, ומושפעים מהם.


אולי הדבר הראשון והבסיסי ביותר, זה פשוט לתת מקום לרובד של ההקשבה לעצמי. כשאני יושבת מול המסך – לשים לב איך נוח להתמקם, מה התאורה המתאימה, איך התחושה עם תמונת עצמי שניבטת בחזרה מן המסך, למה אני זקוקה כדי לתמוך בגוף ובנפש.


לפעמים מתאים להקטין את הוידאו של עצמי או לכבות אותו, ולתת לעיניים להתמקד בהתבוננות במי שנמצא בצידו השני של המסך. לעתים חשוב לי דווקא לראות איך אני נראית, כדי לקבל תחושה של בטחון ושליטה, ולדעת שרואים היטב את מה שחשוב לי שיעבור דרך המסך (תנועה, הבעות פנים).


מבחינת ההקשבה למונחים או לתלמידים – מה יכול לעזור "לקלוט", להרגיש ולהבין אותם גם כשאיננו נמצאים ביחד פיזית?


בזמן שהעיניים שואבות את תשומת הלב למסך, למחשבות, ומפעילות יותר את החלק העליון של הגוף, ופחות את החלק התחתון- עלולות להיווצר עוררות, דריכות, ערנות, אקטיביות. מתבקשת תשומת לב כדי לחוש את הנוכחות של החלק התחתון של הגוף, ואת המשקל, את חוש המגע והחושים האחרים, שמייצבים ומחזירים גם את הרוגע, המרחב הפנימי, והיכולת לשהות עם מה שעולה.

השהייה הזו חשובה כדי להיות בהקשבה טובה, להרגיש את ההדהוד הרגשי של מה שנאמר, נשמע ונראה, ולתת לכל אלה זמן ומקום במרחב, גם כשזה בזום.
התחושות והרגשות עוברים גם דרך המסך, דרך מה שאנחנו רואים, דרך הקול והפנים. לפעמים המסך מטשטש או מחסיר דברים שאם היינו נמצאים באותו מקום היינו חשים אותם יותר בבירור – יש חלקים שאנחנו לא רואים, ואנרגיה שאנחנו פחות מרגישים.
לעומת זאת – יש מידע נוסף שמגיע דרך מה שרואים על המסך :

🔷 איך האור נופל על מי שמדבר?
🔷 האם הוא קרוב או רחוק?
🔷 מה נסתר ומה גלוי?
🔷 אילו חלקים נמצאים בתוך הפריים, ומה יוצא פתאום אל מחוץ לפריים?
🔷 מה יש ברקע (האופי של הבית, החדר, רקע ויזואלי של תמונה או וידאו)?
🔷 באיזה תזמון האינטרנט מתנתק או משתבש, ואיך זה משפיע על מה שאנחנו רואים ושומעים?
🔷 מה כל זה מעורר בי, ומה האימפקט הרגשי של הדברים, בחוויה הפנימית, בגוף?
🔷 עד כמה הנוכחות הרגשית של מי שאני פוגשת בזום תעבור אלי, ועד כמה אני אגיע אליו
כל זה תלוי, כמו תמיד, בעומק ההקשבה הגופנית רגשית.

בהתחלה זה הפתיע אותי לגלות שהקשבה כזו יכולה להתרחש ברמה עמוקה גם מול מסך. בהרגשה שלי, זה דורש ממני להחזיק יותר את המרחב עבור עצמי.


ככל שאני מתעגנת יותר בגוף ובתחושותיו, ונותנת להם משקל, אני חווה את ההנחיה בזום כמלאה וקרובה יותר, ומתרגשת לגלות שמתרחשים בה תהליכים מרפאים שמפתיעים אותי בעוצמתם.

טל שני
הפוסט בפייסבוק