הכאב העמוק שמוליד תוקפים ותוקפנות – פוסט קונסטלטיבי פוליטי

הכאב העמוק שמוליד תוקפים ותוקפנות
הסיפור של גרמניה

"מאחורי כל תוקף, נמצא קורבן, שנושא איתו כאב עמוק".
(מתוך ובהקשר למודל המערכתי המרפא לעבודה עם תקיפה וטראומה). 

החודש, ציינו בגרמניה 30 שנה לנפילת חומת ברלין. 

באופן צנוע יחסית, צוינו גם אירועי ליל הבדולח, שהתרחשו כמה עשרות שנים שנים קודם לנפילת החומה (1938). אולם, ה- 11.11.1918 נשמט, כמעט לחלוטין, מהזיכרון הקולקטיבי. 

מלחמת העולם הראשונה, שהסתיימה ב-11.11, הייתה מלחמה אכזרית, עם הרבה כאב. מלחמה זו הייתה קשורה גם למציאות קודמת, מציאות של כאב גרמני, כזה שלא הוכר מספיק. כאב שבתורו, המשיך והתגלגל והיה חלק ביצירת האירועים הקשים הבאים. 

במשך שנים רבות, אני מנסה להבין את הדינמיקה שמובילה לתוקפנות ולקורבנות ובד בבד, מנסה, בגבולות יכולתי (לרוב בקליניקה או בסדנאות/קורסים או בכתיבה), לעודד את התנועה המבריאה לעבר שינוי דינמיקות תקיפה וריפוי קורבנות (וגם תוקפים).  

זה לא פשוט לראות אנשים "מהישוב" עם "כוונות טובות", תוקפים ומוקיעים בצורות שונות אנשים אחרים וקבוצות אחרות, וזאת, מתוך הקשיים שלהם, שכמעט תמיד מתחברים לפצע ולכאב אישיים, או קולקטיביים עמוקים. 

אין זה פשוט לראות כיצד כאבו של הקורבן, מוליד תוקף, שלעתים, מתנהג באופן הרסני ביותר. תוקף, שכנראה מנסה, באופן לא מודע, שיכירו בכאבו. 

הניסיון רב השנים בעבודה בקליניקה שלי ושל מטפלים רבים אחרים, מעלה שוב ושוב את הממצא השכיח: לעתים קרובות,  ניתן למצוא בעבר (האישי או המשפחתי-שושלתי) של התוקף, את הקורבן ואת הכאב שלו, כזה, שאולי הוביל אותו לתקיפה. 

כאמור, כאבים לא מוכרים, שאינם מקבלים הכרה והבראה, נוטים להופיע באופן הרסני, כמו גורל מבחוץ. 

להבנתי, גם כעת, הכאב שהוביל למלחמת העולם הראשונה ("המלחמה הגדולה", כפי שכונתה בפי אנשי התקופה), התגבר והתעצם בזמן המלחמה ולאחריה, והיה בין הגורמים הדומיננטים למלחמת העולם השנייה (והשואה). 

ייתכן, שזהו גם הכאב שהוביל לקושי ולאפליה הקיימת שבין מזרח גרמניה למערבה, גם כיום. 

אותו כאב, שהולך ומצטבר, אשר  שהוביל את הגרמנים להיות שותפים סמויים לתקיפות אחרות ברחבי העולם, עלול להוביל את גרמניה ואת שאר העולם בעתיד, למקומות קשים!

כפי שכאב אישי רוצה מקום, כך שאם האדם שנושא אותו לא מצליח לתת לו הכרה על ידי עצמו ועל ידי אחרים, מה שעלול להיות מניע לתקיפה אישית של אנשים אחרים, הרי שגם הכאב הקולקטיבי החבוי שנושא העם הגרמני,  רוצה מקום והכרה ואת זה כנראה, "אי אפשר לעקוף". 

לא אתפלא, אם בעוד תקופה, אולי ממש מעבר לפינה, אחרי עידן אנגלה מרקל, נשיאת גרמניה הפורשת, נראה שוב את הימין הקיצוני הגרמני והאירופאי, האנטישמי, האלים, עולה ומרים את ראשו. 

אור שחר

בית הקברות הצבאי הבריטי בירושלים לחללי מלחמת העולם הראשונה
בית הקברות הצבאי הבריטי בירושלים לחללי מלחמת העולם הראשונה